למי שלא מכיר, הסרט The Room משנת 2003 נחשב לסרט הגרוע בעולם, ואף זכה לכינוי "האזרח קיין של הסרטים הגרועים". יוצר הסרט שגם כיכב בו, טומי וויזו, אניגמה בלשון המעטה, התכוון ליצור דרמה אמריקאית קלאסית על יחסים וסיים עם מלודרמה מגוחכת שמעוררת צחוק רם. משחק רובוטי ו/או פומפוזי, דיאלוגים שנדמה כי נכתבו על-ידי חוצנים, קווי עלילה שהושלכו משל היו עטיפת ארטיק בשמורת טבע, בחירות אמנותיות ואסתטיות תמוהות וסצינות סקס משונות וארוכות מדי. חוויה אמיתית.
מעבר לכאוס שמוצג על המסך, לא נחסך ממנו גם מאחורי הקלעים. ההפקה התארכה הרבה מעבר למשוער ועלתה מיליוני דולרים. טומי וויזו פעל ללא היגיון (למשל, במקום לצלם בלוקיישן הוא שכר סטודיו והשתמש במסך ירוק) והיה בטוח שמדובר ביצירה נהירה ומרגשת. הוא התעקש להקרין את הסרט במשך שבועיים על-מנת שיוכל לעמוד בקריטריונים למועמדות לפרסי האוסקר ושיווק אותו בדרכיו המיוחדות- שלט חוצות מלחיץ במיוחד שהתנוסס במשך שנים בצומת הוליוודית ומכירת עותקים מדלת לדלת. לעומת תקציב של מיליונים, הסרט גרף 1,800 דולר.
בימים האחרונים לשבועיים שהוקצו להקרנת
הסרט, נקלעו לאולם הקולנוע מספר סטודנטים שהתלהבו מהחוויה ונהנו ממה שראו. הם
הפיצו את הידיעה על הסרט בקרב חבריהם ואט-אט הצטבר קהל והוא זכה למעמד פולחני.
כיום (לפני הקורונה) יש לThe Room
הקרנות חצות רבות, עם מנהגים קבועים כמו ב"מופע הקולנוע של רוקי"
ומיליוני מעריצים ברחבי העולם. הסרט ידוע לשמצה, אך גם לחיוב. טומי וויזו אמנם שאף
לזכות באוסקר ולהפוך לכוכב ההוליוודי הבא, אך הוא זכה בהצלחה מסוג אחר לגמרי מזה שתכנן.
אני ממליצה בחום על צפייה בThe
Room, למי שיכול לעמוד בקרינג' ואף נהנה ממנו. זה
סרט שאי-אפשר לשכוח. מומלץ מאוד גם הסרט (הקל יותר לעיכול) של ג'יימס פרנקו על מה
שהתחולל מאחורי הקלעים בהפקת הסרט, The Disaster Artist
ובעברית- "חי בסרט". מדובר בסרט מהנה ומעורר מחשבה שחוגג
את היותו של וויזו אמן עם חלום וחזון.
כאשר צפיתי בThe Room הבנתי שמדובר במשהו מיוחד. לא יכולתי להבין כיצד מישהו יכול ליצור מתוך חוסר מודעות עמוק כל-כך (וגם כיצד הסביבה אפשרה זאת) ולתת לסרט ברמה כזאת לצאת לעולם, ועוד מתוך תקווה שיזכה להכרה רשמית. ועם זאת, לא ניתן היה להתכחש לקסם הביזארי שלו. המוזרות ריתקה אותי. קראתי עליו באינטרנט כל מה שיכולתי, האזנתי לפודקאסטים ולבסוף אף קראתי את הספר שעליו מבוסס סרטו של ג'יימס פרנקו (The Disaster Artist של גרג ססטרו, שמככב לצד וויזו בThe Room והוא ככל הנראה חברו הקרוב ביותר). גם לאחר כל אלה אני עדיין מרותקת ונפעמת.
מכל זווית שנבחן מדובר בסרט רע. ועם זאת יש
משהו מעורר השראה בו ובסיפור של טומי וויזו שפשוט הלך על זה, יצר את הסרט שהוא רוצה ליצור. בלי לבקש רשות, בלי פחד וללא
פשרות. אמנם הוא גם הגשים את החשש הגרוע ביותר של האדם היוצר בכך שהיצירה התקבלה
בבוז ובגיחוך. אבל יחד עם זאת, הוא גם זכה בהצלחה, בהערכה כנה ובמעמד פולחני. The
Room ממחיש באופן הטוב ביותר כמה אין לנו שליטה
על יצירה מרגע שהיא יוצאת לעולם, וגם את האפשרות שזה דווקא דבר טוב. לעתים היצירה
הופכת לדבר אחר לגמרי בזכות הקהל, ומי אמר שזה רע? משטור הקהל מוריד מערכה האמנותי
של יצירה. אם אנחנו נותנים מעצמנו לעולם, אז צריך להתמסר לכך. וזה מה שטומי עשה.
ככל הנראה הוא היה מעדיף להיות זוכה אוסקר, אבל בהינתן שמלכתחילה לא היה לו סיכוי,
מדובר בהצלחה מטאורית וכמעט בלתי אפשרית.
ובעניין האוסקרים- אם לא מתאימים למשבצת מסוימת, זה לא אומר שאין משבצת אחרת שמתאימה. כלקטורית אני חושבת על כך פעמים רבות. זה שיש כתב יד שלא מצא חן בעיניי ו/או איננו ראוי לפרסום בעיניי, לא אומר שמדובר ביצירה גרועה לחלוטין שאסור לה לראות אור. מדובר בכך שאיננה מתאימה לציפיות שלי מספרות ולספרים שראוי להוצאה הספציפית לפרסם. בסוף תימצא המשבצת המתאימה למה שאתם רוצים לומר.
הזדמן לי לבחון כתב יד של אחד מגדולי ההדסטארט
בארצנו, שאף הולך ומעביר ממשנתו בסדנאות כתיבה, ונחרדתי. אך זה שלא אהבתי את מה
שכתב אותו ממומן לא אומר שאין קהל שיקבל את יצירתו בזרועות פתוחות. אכן מדובר
בכותב פופולרי להפליא, ואני בכל זאת ישנה טוב בלילה בידיעה שדחיתי אותו. לפלטפורמה
שעבורה בחנתי אותו הוא לא היה מתאים, אך בפלטפורמה אחרת הוא מצליח ביותר. אוסקרים
(או ליתר דיוק, פרס ספיר) הוא לא יקבל, אך הוא בהחלט יכול להיות מוצלח ומצליח
בנישה שלו. יש לו זכות קיום. לעתים אני קוראת כתבי יד וחושבת שהם בכלל יכלו להיות
בלוגים, או טורים אישיים, או בכלל סדרת הרצאות. אולי כתבתם ספר אך הוא בכלל לא
ספר? ייתכן שתופתעו מהתוצאה כמו טומי, אבל אם כל-כך חשוב לכם ליצור, לכו תעשו זאת. אתם לא זקוקים
לאישור, בייחוד אם אתם עושים זאת מתוך דחף כן ולא רק עבור הקהל. לקבל הכרה רשמית
זה בהחלט הישג מכובד, אבל גם לגישת "עשה זאת בעצמך" יש קסם ויתרונות משלה.
פלוס גדול הוא החופש היצירתי שהיא מאפשרת, בהנחה כמובן שהיוצר יודע מה הוא עושה
ושיש לו סטנדרטים וכיוון, אחרת מדובר בפוטנציאל לאסון, כפי שניתן ללמוד מThe
Room.
ייתכן שסוד הקסם של The
Room הוא בכך שהסרט נוצר מדם ליבו של היוצר. אולי
הרצון לכוון לפופולריות ולאהדה הכשיל את הסרט (במיוחד כשברור לחלוטין שטומי איננו
מסוגל לקרוא או להבין אף אחד, ולכן גם אין סיכוי שיידע מה רוצה הקהל). כך למשל,
אותו כתב יד מבית הדסטארט נועד לחלוטין לעיני הקהל, התחנף אליו ולא העביר שמץ של
תחושה שמדובר ביצירת אמנות שנוצרה מתוך רגש, או אפילו מתוך מחשבות אישיות. למרות
החובבנות המוחלטת, בכל זאת ניכר בThe Room שמדובר ביצירת אמנות אישית,
בסיפור שזועק להיספר. ככל הנראה זה מה שמבדיל את הסרט מסרטים גרועים אחרים, ואולי
אף מסרטים "טובים" רבים. מתוך מערבולת המבוכה, האימה והצחוק עולה גם
אותנטיות שלא ניתן להתכחש לה.
נעמה יקרה. לפני הכל: יופי, כל הכבוד וכיפאק היי על הבלוג המקסים.
השבמחקמחשבות רבות עלו בי על הנ''ל: תמיד עניין אותי הפער בין הצורך ליצור אמנות והצורך לשחרר אותה החוצה לעולם הגדול. הרי זו סכנה אמיתית לאומן שלא יובן, שכוונתו תסולף,שעבודתו תהפוך במקרה קיצון לכלי לקידום אג'נדה מרושעת, ממש הפוך מכוונת המשורר. אני מבינה למה יש צורך ליצור. מבינה גם את הצורך בדיאלוג. ובכל זאת, משהו מגרד ומעקצץ לי שם. עוד אחת: ממש מבינה למה היוצר ההזוי הזה נוגע לליבך. גם לליבי. עוד אחת: מה הקטע באמת? אין אף אחד בסביבתו שטרח להגיד לו : "הלו, מה נסגר? בא נחשוב על דרכים קונסטרוקטיביות יותר לשרוף כסף. אתה לא בכיוון". ובהמשך למחשבה האחרונה- כל פעם שאני נוסעת לבומביי (יצא לי כמה וכמה) תהיתי מי מבין הילדים שחיים ברחוב בלי בדל סיכוי להגיע למיצוי כשרון, הוא גאון מתמטי או בעל פוטנציאל להיות במאי פורץ דרך או סופר שראוי לפרס נובל. ואז הסרט הזה המוזר והמקסים בדרכו הפתלתלה מביא למסקנה שהעולם הוא לא מקום שמתקיים בו צדק וגם שהעולם מאוד מעניין בדרכו הלא צודקת. ווכל זה מהרשימה היפה שלך. תודה רבה לך נעמה