למה The Room הרבה יותר חשוב משנדמה לכם

למי שלא מכיר, הסרט The Room משנת 2003 נחשב לסרט הגרוע בעולם, ואף זכה לכינוי "האזרח קיין של הסרטים הגרועים". יוצר הסרט שגם כיכב בו, טומי וויזו, אניגמה בלשון המעטה, התכוון ליצור דרמה אמריקאית קלאסית על יחסים וסיים עם מלודרמה מגוחכת שמעוררת צחוק רם. משחק רובוטי ו/או פומפוזי, דיאלוגים שנדמה כי נכתבו על-ידי חוצנים, קווי עלילה שהושלכו משל היו עטיפת ארטיק בשמורת טבע, בחירות אמנותיות ואסתטיות תמוהות וסצינות סקס משונות וארוכות מדי. חוויה אמיתית.

מעבר לכאוס שמוצג על המסך, לא נחסך ממנו גם מאחורי הקלעים. ההפקה התארכה הרבה מעבר למשוער ועלתה מיליוני דולרים. טומי וויזו פעל ללא היגיון (למשל, במקום לצלם בלוקיישן הוא שכר סטודיו והשתמש במסך ירוק) והיה בטוח שמדובר ביצירה נהירה ומרגשת. הוא התעקש להקרין את הסרט במשך שבועיים על-מנת שיוכל לעמוד בקריטריונים למועמדות לפרסי האוסקר ושיווק אותו בדרכיו המיוחדות- שלט חוצות מלחיץ במיוחד שהתנוסס במשך שנים בצומת הוליוודית ומכירת עותקים מדלת לדלת. לעומת תקציב של מיליונים, הסרט גרף  1,800 דולר.

                                                       שלט החוצות המפורסם   

בימים האחרונים לשבועיים שהוקצו להקרנת הסרט, נקלעו לאולם הקולנוע מספר סטודנטים שהתלהבו מהחוויה ונהנו ממה שראו. הם הפיצו את הידיעה על הסרט בקרב חבריהם ואט-אט הצטבר קהל והוא זכה למעמד פולחני. כיום (לפני הקורונה) יש לThe Room הקרנות חצות רבות, עם מנהגים קבועים כמו ב"מופע הקולנוע של רוקי" ומיליוני מעריצים ברחבי העולם. הסרט ידוע לשמצה, אך גם לחיוב. טומי וויזו אמנם שאף לזכות באוסקר ולהפוך לכוכב ההוליוודי הבא, אך הוא זכה בהצלחה מסוג אחר לגמרי מזה שתכנן.

אני ממליצה בחום על צפייה בThe Room, למי שיכול לעמוד בקרינג' ואף נהנה ממנו. זה סרט שאי-אפשר לשכוח. מומלץ מאוד גם הסרט (הקל יותר לעיכול) של ג'יימס פרנקו על מה שהתחולל מאחורי הקלעים בהפקת הסרט, The Disaster Artist ובעברית- "חי בסרט". מדובר בסרט מהנה ומעורר מחשבה שחוגג את היותו של וויזו אמן עם חלום וחזון.

כאשר צפיתי בThe Room הבנתי שמדובר במשהו מיוחד. לא יכולתי להבין כיצד מישהו יכול ליצור מתוך חוסר מודעות עמוק כל-כך (וגם כיצד הסביבה אפשרה זאת) ולתת לסרט ברמה כזאת לצאת לעולם, ועוד מתוך תקווה שיזכה להכרה רשמית. ועם זאת, לא ניתן היה להתכחש לקסם הביזארי שלו. המוזרות ריתקה אותי. קראתי עליו באינטרנט כל מה שיכולתי, האזנתי לפודקאסטים ולבסוף אף קראתי את הספר שעליו מבוסס סרטו של ג'יימס פרנקו (The Disaster Artist של גרג ססטרו, שמככב לצד וויזו בThe Room והוא ככל הנראה חברו הקרוב ביותר). גם לאחר כל אלה אני עדיין מרותקת ונפעמת.

מכל זווית שנבחן מדובר בסרט רע. ועם זאת יש משהו מעורר השראה בו ובסיפור של טומי וויזו שפשוט הלך על זה, יצר את הסרט שהוא רוצה ליצור. בלי לבקש רשות, בלי פחד וללא פשרות. אמנם הוא גם הגשים את החשש הגרוע ביותר של האדם היוצר בכך שהיצירה התקבלה בבוז ובגיחוך. אבל יחד עם זאת, הוא גם זכה בהצלחה, בהערכה כנה ובמעמד פולחני. The Room ממחיש באופן הטוב ביותר כמה אין לנו שליטה על יצירה מרגע שהיא יוצאת לעולם, וגם את האפשרות שזה דווקא דבר טוב. לעתים היצירה הופכת לדבר אחר לגמרי בזכות הקהל, ומי אמר שזה רע? משטור הקהל מוריד מערכה האמנותי של יצירה. אם אנחנו נותנים מעצמנו לעולם, אז צריך להתמסר לכך. וזה מה שטומי עשה. ככל הנראה הוא היה מעדיף להיות זוכה אוסקר, אבל בהינתן שמלכתחילה לא היה לו סיכוי, מדובר בהצלחה מטאורית וכמעט בלתי אפשרית.

ובעניין האוסקרים- אם לא מתאימים למשבצת מסוימת, זה לא אומר שאין משבצת אחרת שמתאימה. כלקטורית אני חושבת על כך פעמים רבות. זה שיש כתב יד שלא מצא חן בעיניי ו/או איננו ראוי לפרסום בעיניי, לא אומר שמדובר ביצירה גרועה לחלוטין שאסור לה לראות אור. מדובר בכך שאיננה מתאימה לציפיות שלי מספרות ולספרים שראוי להוצאה הספציפית לפרסם. בסוף תימצא המשבצת המתאימה למה שאתם רוצים לומר. 

הזדמן לי לבחון כתב יד של אחד מגדולי ההדסטארט בארצנו, שאף הולך ומעביר ממשנתו בסדנאות כתיבה, ונחרדתי. אך זה שלא אהבתי את מה שכתב אותו ממומן לא אומר שאין קהל שיקבל את יצירתו בזרועות פתוחות. אכן מדובר בכותב פופולרי להפליא, ואני בכל זאת ישנה טוב בלילה בידיעה שדחיתי אותו. לפלטפורמה שעבורה בחנתי אותו הוא לא היה מתאים, אך בפלטפורמה אחרת הוא מצליח ביותר. אוסקרים (או ליתר דיוק, פרס ספיר) הוא לא יקבל, אך הוא בהחלט יכול להיות מוצלח ומצליח בנישה שלו. יש לו זכות קיום. לעתים אני קוראת כתבי יד וחושבת שהם בכלל יכלו להיות בלוגים, או טורים אישיים, או בכלל סדרת הרצאות. אולי כתבתם ספר אך הוא בכלל לא ספר? ייתכן שתופתעו מהתוצאה כמו טומי, אבל  אם כל-כך חשוב לכם ליצור, לכו תעשו זאת. אתם לא זקוקים לאישור, בייחוד אם אתם עושים זאת מתוך דחף כן ולא רק עבור הקהל. לקבל הכרה רשמית זה בהחלט הישג מכובד, אבל גם לגישת "עשה זאת בעצמך" יש קסם ויתרונות משלה. פלוס גדול הוא החופש היצירתי שהיא מאפשרת, בהנחה כמובן שהיוצר יודע מה הוא עושה ושיש לו סטנדרטים וכיוון, אחרת מדובר בפוטנציאל לאסון, כפי שניתן ללמוד מThe Room.

ייתכן שסוד הקסם של The Room הוא בכך שהסרט נוצר מדם ליבו של היוצר. אולי הרצון לכוון לפופולריות ולאהדה הכשיל את הסרט (במיוחד כשברור לחלוטין שטומי איננו מסוגל לקרוא או להבין אף אחד, ולכן גם אין סיכוי שיידע מה רוצה הקהל). כך למשל, אותו כתב יד מבית הדסטארט נועד לחלוטין לעיני הקהל, התחנף אליו ולא העביר שמץ של תחושה שמדובר ביצירת אמנות שנוצרה מתוך רגש, או אפילו מתוך מחשבות אישיות. למרות החובבנות המוחלטת, בכל זאת ניכר בThe Room שמדובר ביצירת אמנות אישית, בסיפור שזועק להיספר. ככל הנראה זה מה שמבדיל את הסרט מסרטים גרועים אחרים, ואולי אף מסרטים "טובים" רבים. מתוך מערבולת המבוכה, האימה והצחוק עולה גם אותנטיות שלא ניתן להתכחש לה.

                                                            קאלט!

פוסט ראשון

 

נעים להכיר!

התקופה האחרונה, עם הקשיים והחסרונות שבה, מאפשרת גם זמן לעצור ולהרהר. שמונת החודשים האחרונים שזחלו, ולמען האמת גם נראה שאינם מתקדמים לשום מקום, אפשרו לי להתבשל עם עצמי ולבסוף לפתוח בלוג.

בתור תאומה, האתוס של "אין אף אחד אחר כמוך בעולם" תמיד נראה לי מעליב מעט ובעיקר די פומפוזי ומופרך. אותם אנשים שמדברים כך הם אלה שמוכנים להישבע שאחותי ואני אותו בן אדם (לכל הסקרנים, אנחנו לא, אבל מסרים סותרים הם כמובן מבלבלים). זה עלול להישמע ציני ומריר, אבל במהלך עבודתי בהוצאות לאור השונות התחוור לי שגם בסיפורים שאנו מספרים אין לרוב ייחוד. אין חדש תחת השמש, הכול וריאציה על אותו סיפור. אז למה בכלל לטרוח ולפתוח בלוג? מה מיוחד במה שיש לי לומר? וכאן נכנסת הקורונה. מגיפה עולמית שנראה כי נגזרה מיצירת מדע בדיוני מאפשרת לכל אחד ואחת מאיתנו להתמודד איתה אחרת ולראות את עצמנו ואת הסביבה בעיניים חדשות. או בקיצור, כל אחד עובר את התקופה בדרכו. ייתכן שההתמודדות שלי עשויה להיות רלוונטית או לכל הפחות לעניין קומץ אנשים.

בשנים האחרונות אני עובדת כלקטורית ומגיהה ואף כתבתי ביקורות ספרי נוער למגזין "הפנקס", אך בחודשים האחרונים אני בעיקר בבית ולרוב נטולת תעסוקה. אינני סטודנטית כך שאין לי לימודים להתמקד בהם, ובניגוד לרבים מחבריי עבודתי איננה מאפשרת יציבות. אני בת 28, מאותגרת כלכלית ועובדת בתעשייה שברובה מסרבת להתאים את עצמה לתקופה ולאילוציה. ועם זאת, כאדם הנוטה לאסקפיזם, אני משתדלת ליהנות ולהפיק את המירב. אשמח לחלוק איתכם איך עוברת תקופת הקורונה מהזווית שלי- בהמלצות, בהגיגים וברטינות מזדמנות. ובתקווה תתעניינו לקרוא איך בחורה בלי תוכנית מדוקדקת ובלי הרבה אחריות (מלבד כמובן תשלום שכר דירה, אוכל, חשבונות ודאגה לבריאותי ולבריאות יקיריי) עוברת את המגיפה.

לפתיחה אציין כמה נקודות אור מהחודשים האחרונים.

פודקאסט: מחובבת פודקאסטים נהפכתי לאובססיבית (עוד יוקדש פוסט שלם לנושא). פודקאסט מחמם לב ומקסים שהתחיל בזמן הקורונה הוא Home Cooking של השפית סמין נוסראט והארישיקש הירווי. השניים מפטפטים על אוכל ועל הנחמה שהוא מסב בתקופה זו, ועונים למאזינים על שאלות אוכל ברוח התקופה- כגון מה ניתן לעשות עם כמויות מסחריות של מאכל מסוים (סרדינים, פלפל חריף, פולנטה, תפוחים, שעועית ועוד), כיצד ניתן לחלוק אוכל עם שכנים וחברים באופן בטיחותי ומה אפשר לאכול בהנאה כשחולים בקורונה ומאבדים את חוש הריח והטעם. כבר הרבה זמן שחיפשתי פודקאסט מעניין וכיפי על אוכל, וHome Cooking מתעלה על הציפיות. סמין נוסראט  מדברת על אוכל ובישול בצורה חיה וציורית, והרישיקש הוא סייד קיק ראוי. מדובר בחוויה מצחיקה, נוגעת ללב ומעוררת השראה ותיאבון.

ספר: משפחה שלמה בקורדרוי וג'ינס של דיוויד סדריס. סוגת המסות וסיפורי המשפחה איננה זוכה להערכה רבה בארץ (מלבד אולי הטרילוגיה הנהדרת של גיל חובב) ואנחנו מפסידים מכך. לצערנו לא זכינו לתרגומים נוספים ליצירות של דיוויד סדריס, שכותב בעיקר אודות מעלליו האישיים והמשפחתיים. בספר הנ"ל אנו לוקחים חלק בוויכוח שיש לו עם בן זוגו על יד תותבת, נחשפים למעללי "התרנגול"- אחיו הקטן של דיוויד, פוגשים שכנה מהגיהינום ויוצאים עם משפחת סדריס הענפה לחופשת קיץ על החוף. מעטים הספרים שגרמו לי לצחוק בקול, וזה אחד מהם. מעבר להומור שבכתיבה, האהבה של סדריס למשפחתו וניצוץ הטירוף שבסיפורים סוחפים.

יד-שנייה: מסרתי את הבגדים שלי למכירה באתר Cycle of Fashion. יתכן שמשתלם יותר למכור אותם עצמאית ללא תיווך, אך בימי הקורונה זה מסובך לביצוע, וככה יכולתי להיפטר מבגדים שנחו אצלי ללא שימוש כבר חודשים רבים מבלי שהייתי צריכה "להפיק" אירוע. הבגדים שלא הוצעו למכירה נמסרו על ידי צוות האתר לתרומה.

ספורט: מאז הבגרות בחנ"ג בשנת 2010 לא עשיתי ספורט. אני לא אוהבת לזוז בלי פואנטה. אמנם הרעיון של חדר כושר דווקא קורץ (או יותר נכון, האופציה של צפייה בטלוויזיה תוך כדי שריפת קלוריות), אבל למי יש כסף? ובכל אופן, לזמננו זה לא רלוונטי. עם זאת, הימים ארוכים כל-כך והאופציות מוגבלות, ולהפתעתי מצאתי את עצמי מזיזה את הגוף. מסרטוני יוגה (מודה שהשתעממתי) ואירובי תפס אותי  thumbnail מתוך סרטון של יוטיובר שנקרא The Fitness Marshall  . מה שבלט היה שהוא כולל בסרטונים שלו רקדניות במידות גדולות. העובדה שמשתתפות בסרטונים גם נשים שלכאורה אינן עומדות בסטנדרטים המקובלים של יופי וכושר משכה אותי פנימה. גיליתי עולם שלם של ריקודים שמונהגים ונהגים על-ידי טיפוס צבעוני ומצחיק שמעודד ומעניק מוטיבציה, אינו לוקח את עצמו ברצינות ובעיקר שם דגש על ההנאה האישית, ללא מטרות הרזיה או רושם. הכוריאוגרפיות פשוטות ומלאות הומור (יש כמה שדורשות תרגול, אבל אם אני הצלחתי, כל אחד יכול). כיף טהור. כמו כן, למי שמתגעגע/ת למסיבות זה מושלם. את הדרך שלי התחלתי עם Work Bitch של בריטני ספירס. אפשר לרקוד לצלילי האלבום החדש של ליידי גאגא, להתלהב עם ליזו, לעוף על עצמנו עם אריאנה גרנדה והידיים והרגליים עוד נטויות.

ציון לשבח מגיע למלכתנו ג'יין פונדה שהצליחה לגרום לי ליהנות מאירובי הקשישות שלה. יש לה פלפל וחוש הומור שחסרים להרבה גורואי כושר צעירים.

בישול ואפייה: גם כשהימים ריקים ונטולי עניין ומעש, כשאנחנו מבשלים או אופים אנחנו יכולים לומר שעשינו משהו. יצרנו, היינו פרודוקטיביים. ואם טעים, בכלל מבורך. תגלית התקופה שלי הייתה הקובנה של עתליה שמאז הפעם הראשונה אני מחפשת את ההזדמנויות הבאות להכין אותה ובעיקר לאכול ממנה. הזדמן לי להכין אותה גם בלישה ידנית ללא מיקסר. אמנם הבצק דביק מאוד, אך עדיין ניתן לעיבוד והתוצאה טעימה באותה המידה. תת סעיף- פרויקטים בבישול: התקופה הנוכחית מאפשרת להכין את הדברים שדורשים קצת יותר השקעה וזמן. להכין עוגת שכבות או לגלגל קובה. לחבוץ גבינה. להכין בצק עלים מאפס או לרקוח ריבות. בסגר א' הכנתי מעמולים. הפעם הכנתי בריושים.

מוזיקה: הסטרוקס הוציאו אלבום חדש! כן, זה קרה כבר באפריל, אבל זאת בהחלט נקודת אור משמעותית. בשנה הבאה אלבום הבכורה שלהם יחגוג עשרים, והם עדיין מגניבים! האלבום, בעל השם הרלוונטי מתמיד, The New Abnormal, זמין בשלמותו ביוטיוב, והוא מצוין כרגיל.

פיקניקים: אוויר צח, נוף יפה ומרענן, מרחק בטיחותי, אוכל טעים ויין- דרך מעולה לפגוש את היקרים לנו כל עוד מזג האוויר מאפשר. זאת גם הזדמנות טובה לתמוך בעסקים קטנים שאוהבים, על-ידי קניית סלי פיקניק או מצרכים ומנות.

דברים שתמיד רציתי לעשות ולא היה זמן: לעשות מרי קונדו לכל הבית? מדיטציה לפני השינה? לצבוע את הסלון? ללמוד לסרוג? איפור אמנותי? ללמוד שפה חדשה? לכתוב יומן חלומות? למיין את אלבומי התמונות הדיגיטליים? ע"ע תת סעיף "פרויקטים בבישול".  אם לא עכשיו, אימתי? מחכה לי ערכת רקמה שקיבלתי ביום הולדתי האחרון ובימים אלה אני שוקדת על לימודי הערבית.

סרט: כיתה ח' של הקומיקאי בו ברנהאם (אמנם מדובר בדרמה) מגולל שבוע בחייה של קיילה שמסיימת את לימודיה בחטיבת הביניים ועולה לתיכון. הסרט נוגע במיניות מוקדמת, בשימוש כבד ברשתות החברתיות ובטכנולוגיה, בחרדה וברצון להשתנות ולהתקבל על-ידי הסביבה, והוא רלוונטי ומרתק. בני הנוער ועולמם אינם מוצגים בסרט בצורה מיופייפת ודווקא בשל כך מתעוררות החמלה והחיבה כלפיהם.